״זה לא תפקידי״ — כך הפכה האו״ם את חוסר הוודאות לנשק מדיני נגד ישראל

בכל בית משפט שבו ניהלתי תיק — בתי משפט ישראליים, בתי משפט פדרליים אמריקאיים, טריבונלים בינלאומיים — שואלים שאלה אחת לפני שמרשיעים: האם מי שמציג את ההאשמות בחן בעצמו את הראיות? התשובה חייבת להיות כן. ב-29 במאי ענה האו״ם על שאלה זו בלא בוש: לא.

פראמילה פאטן, הנציגה המיוחדת של מזכ״ל האו״ם לאלימות מינית בסכסוך, עמדה מול עיתונאים ונשאלה ישירות אם עיינה בראיות שביסוד הדו״ח שחתמה עליו. תשובתה הייתה: ״לא, כי זה לא תפקידי. אני מקבלת מידע, מרכיבה אותו ומציגה אותו למזכ״ל.״ היא אישרה גם שסירבה לבקר במתקני מעצר ישראליים — לא מפני שישראל מנעה את הגישה, אלא מפני שבחרה לסרב, גם כאשר ישראל הציעה לה לבוא.

זהו לא כשל טכני. זוהי הונאה מבנית בלבוש של דו״ח זכויות אדם.

הדו״ח, S/2026/321, שפורסם ב-29 במאי 2026, הוסיף לראשונה את הכוחות הצבאיים והביטחוניים של ישראל — צה״ל, שב״ס כולל כוח כתר, ויחידת מגב לאלימות — לרשימה השחורה של האו״ם, לצד כוחות רוסיה ושחקנים שאינם מדינתיים בקונגו. הדו״ח טוען שבשנת 2025 ״אימת״ האו״ם 31 מקרים של אלימות מינית על ידי כוחות ישראליים — בעיקר במתקני מעצר, אך גם במחסומים ובמהלך מבצעים צבאיים. אלא שמי שחתמה על אותו דו״ח זה עתה הודתה מפורשות שלא ראתה את התיקים במו עיניה.

המילה ״אימות״ איבדה את משמעותה.

אבל חשוב להבין למה הדבר הזה מסוכן הרבה מעבר לפוליטיקה דיפלומטית. הדו״ח אינו מונח על מדף. לפי המלצות הדו״ח עצמו, על מועצת הביטחון לשקול הטלת סנקציות ממוקדות על גורמים שמופיעים ברשימה חמש שנים ומעלה ללא נקיטת צעדי תיקון. הדו״ח ממליץ במפורש לשקול הפניה לבית הדין הפלילי הבינלאומי, לפי סעיף 13(ב) לאמנת רומא, בכל מצב שבו נראה כי בוצעו עבירות מינית כמוגדר בחוק. על פי רזולוציה 2242 של מועצת הביטחון, שחקנים מדינתיים הרשומים ברשימה אסורים מלהשתתף במבצעי שמירת שלום של האו״ם. במילים אחרות: מסמך שפאטן עצמה הודתה שלא בדקה משמש עכשיו כבסיס ראייתי להפניה לבי״ד הפלילי הבינלאומי, לסנקציות ולהדרה מוסדית של מדינת ישראל.

כך נהפכת שולחן העריכה של ״מרכיבת מידע״ למכשיר לוחמה משפטית נגד מדינה דמוקרטית.

שגריר ישראל באו״ם דני דנון הצהיר שישראל מסרה מסמכים, נתונים ותגובות מפורטות לטענות, והזמינה נציגי האו״ם לבוא ולבחון את המציאות בשטח — הזמנה שנדחתה. ישראל אף ניתקה רשמית את כל קשרי הדיפלומטיה עם משרד מזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש ב-28 במאי, לאחר שנודע לה שהיא עתידה להיכנס לרשימה.

הרקבון הראייתי עמוק אף יותר. אחד ממרכזי הכובד של הדו״ח הוא מתקן המעצר סדה-תימן. ראיית הדגל בפרשת סדה-תימן — סרטון שדלף שנטען בו כי שומרי כלא הכניסו חפץ לרקטום אסיר פלסטיני — הוכחה כבלתי חד-משמעית. חוות דעת רפואית הצביעה על פצע שגרם האסיר לעצמו, ובאפריל 2026 בוטלו כתבי האישום נגד החיילים בצוות המילואים שנחשדו. הדו״ח הסתמך על אותו מתקן בכל זאת. פאטן הרכיבה את הדו״ח מבלי להסתכל. האו״ם פרסם אותו בכל זאת.

ואז בא הפגע הכי אכזרי. אותו דו״ח שטען ״לאמת״ 31 מקרים נגד כוחות ישראליים לא הצליח לאמת ולו עדות אחת של אלימות מינית שמסרו חטופים ישראלים — גברים ונשים ששבו מהמנהרות תחת עזה ועדו בעצמם על שנעשה להם. נימוק הדו״ח? ישראל מונעת מהאו״ם גישה לחקירות. הגברת מיכל הרצוג, רעיית נשיא המדינה, ניסחה זאת בדיוק: ״אם אינך יכול להאמין לקורבנות בתחילת הדו״ח שלך, מדוע שמישהו יאמין ליתרתו?״

אסימטריה זו — ראיות שנבדקו לטוענים פלסטינים, ראיות שנדחו לחטופים ישראלים — אינה תאונה של תהליך. זוהי הלוגיקה של המוסד.

בשורת הדין, כמו בכל בית משפט שעבדתי בו, כלל אחד לא ניתן לוויתור: מי שמציג גזר-דין בפני שופט חייב לתמוך אותו בראיות שעיין בהן בעצמו. כשמסמך מגיע לדרגת מזכ״ל האו״ם ומשם לחוות דעת יועצי משפטיים של מדינות חברות, לבקשות סנקציות ולהגשות לבי״ד הפלילי הבינלאומי — הוא הופך לכתב אישום לכל דבר. אלא שכתב אישום אמיתי חייב להיות מבוסס על ראיות שמישהו ישב עליהן, בחן אותן, ועמד מאחוריהן.

כל עוד דיווחי האו״ם על אלימות מינית בסכסוך אינם כפופים לאותם תקני ראיה שכל שופט בכל בית משפט אמיתי בעולם היה מחייב — בדיקה עצמאית, גישה לטענות הנגד, ובחינה שווה של כל הצדדים — הרשימות השחורות שלו יישארו מה שהאחת הזאת הוכיחה שהיא: מכשיר פוליטי שרוכב מ״מרכיבת מידע״ שמעולם לא פתחה את התיק.

הממשלות התורמות שמממנות את התהליך הזה, ומשרדי החוץ שמצטטים את הדו״ח בהגשות לסנקציות ולבי״ד — חייבים לתת על כך דין וחשבון. וכך גם כל עורך דין שיוצא ונושא את המסמך הזה לאולם בית משפט כאילו היה ראיה.

לדם יהודי יש מחיר. גם לאמת יש מחיר. האו״ם הוכיח שאינו מוכן לשלם אף לא אחד מהם.