כתב האישום הוא גזר הדין: מה שקרה ב-770 איסטרן פארקווי לא היה תאונה משפטית

בערב ה-28 בינואר, נסע דאן סוהיל מניו ג'רסי לברוקלין, הסיר בידיו את המחסומים שהוצבו מול הכניסה ל-770 איסטרן פארקווי — מטה חב"ד העולמי — ואז הניע את הונדה אקורד שלו חמש פעמים לתוך שער בית הכנסת. בין מכה למכה חזר אחורה, כדי לקחת תאוצה. הדלתות ירדו מהצירים. מבפנים, כ-2,000 מתפללים היו מכונסים לציון יו"ד שבט — יום אחד השמחות הגדולות בלוח השנה של חב"ד, השנה ה-75 לנשיאות הרבי מנחם מנדל שניאורסון. איש לא נפגע. רק עמוד בין שתי הדלתות עצר את הרכב לפני שנכנס ישר לתוך בית הכנסת.

השופט אריק ויטליאנו גזר על סוהיל עונש של "זמן שריצה בתוספת שבעה ימים". הקהילה בקראון הייטס פרצה בזעם. הגינויים הגיעו מהר ובקול רם, ואני מבינה אותם לחלוטין. אבל הזעם מופנה לכתובת הלא נכונה.

השופט אמר את האמת מהבימה. "פשע רכוש הוא מה שהואשם כאן. לא פשע שנאה", אמר ויטליאנו, והוסיף שהוא "עצוב" מכך שהממשלה ביקשה ממנו לגזור עונש על בסיס "אי-הבנה כללית של הציבור." ידיו היו כבולות — כראוי מבחינה משפטית, ובגלל בחירה אחת מדויקת שעשו התובעים הפדרליים.

שם חי השערוריה האמיתית.

משרד התביעה הפדרלי בניו יורק היה לו כתב אישום מוכן לשימוש. סעיף האישום שבו בחרו — "גרימת נזק לרכוש דתי" — הוא הסעיף הבסיסי, ללא תוספת פשע שנאה שהייתה פותחת את הדלת לעונש מרתיע אמיתי. כפי שדיווחה NBC News, "intentionally damaging religious property" אינו מוגדר כפשע שנאה לפי החוק הפדרלי — וכתב האישום בחר בדיוק את הסעיף הזה. אחרי שסוהיל הודה, גם הסעיפים הממלכתיים של פשע שנאה שהוגשו בתחילה — בוטלו.

כשJNS ביקש מהתביעה הפדרלית להסביר את ההחלטה, הדובר ג'ון מרזולי השיב בניסוח שאני מכירה מאלף ישיבות עם משפחות נפגעים: "We don't make statements about charging decisions. Those are internal deliberations." תרגום: ההחלטה המשמעותית ביותר בתיק — זו שקבעה מראש את העונש — לא תוסבר אף פעם לקהילה שהותקפה.

שמעתי גרסאות של התשובה הזו במשך שלושים שנה. היא לא נעשית פחות מעליבת.

הסנגוריה טענה, לא בלי תיעוד תומך, שסוהיל סבל ממחלת נפש קשה ושמעשיו היו "a desperate call for help". אני לא כאן כדי לפסוק מה היה בראשו. זה בדיוק הנקודה. החוק הפדרלי אינו מחייב תביעה להוכיח שנאה אידיאולוגית. הוא מחייב הוכחה שהנכס הותקף בגלל אופיו הדתי. גבר שמסיר מחסומי ביטחון, מניע רכב לתוך בית כנסת חמש פעמים ביום חג מרכזי — ושהיה קשור לקהילת חב"ד עצמה — הוא בדיוק המקרה שתביעה רצינית יכולה להגיש עבורו כתב אישום בפשע שנאה ולהגן עליו.

הם בחרו שלא לעשות זאת.

יעקב ברמן, ראש קשרי חב"ד שהיה בבניין אותו ערב, ניסח את האמת הגדולה יותר בצלילות: "Beyond this individual case, I am deeply concerned about the broader message the sentence sends, particularly at a time when Jewish people face growing danger around the world." הוא צודק לגבי המסר. אבל המסר נכתב ביום שהוגש כתב האישום, לא ביום שנגזר העונש.

זה לא מקרה מבודד של חוסר עוז. על פי נתוני ה-FBI לשנת 2024 שפורסמו על ידי ה-ADL, פשעי שנאה נגד יהודים הגיעו ל-1,938 תקריות — הגבוה ביותר שה-FBI תיעד מאז שהחל לאסוף נתונים ב-1991. 70 אחוז מכלל פשעי השנאה המבוססים על דת בארצות הברית מופנים נגד יהודים — קהילה שמהווה כשני אחוז מהאוכלוסייה. התובעים בברוקלין ידעו את הנתון הזה. הם עצמם ציינו בכתב הטיעון שלהם שהאירוע התרחש "at a time when acts of violence directed at Jewish institutions have dramatically increased."

אז ביקשו משופט לתקן באמצעות גזר הדין את מה שהם יצרו באמצעות כתב האישום.

כשרכב מותקף לתוך בית כנסת צפוף עם אלפיים מתפללים — ביום חג — הקהילה מגיעה ליותר מאשר סעיף בסיסי של נזק לרכוש ו-19,000 דולר פיצוי. היא מגיעה להסבר. היא לא תקבל אותו. השתיקה הזו, והמסר שהיא שולחת למי ששוקל את הצעד הבא נגד מוסד יהודי — זה העונש האמיתי שמרוצה כאן.