פטור מאחריות בשם האנטי-ציונות: כך הופכת מערכת המשפט האמריקאית לאויבת היהודים

מריאנו טורס הוא סַדְרָן. הוא לטיני. הוא אינו יהודי. בליל ה-29 באפריל 2024 פרצו מתפרעים מסוַוים — חמושים בפטישים, סכינים ושרשראות — לאולם המילטון ביוניברסיטת קולומביה, וכלאו אותו בפנים. כשסירב לפנות את הדרך, צעקו עליו: "מה אתה, אוהב-יהודים?" ו"למה אתה מגן עליהם?". עמיתו לסטר וילסון, אפרו-אמריקאי שאינו יהודי אף הוא, שמע: "אתה עובד בשביל היהודים" ו"אתה ציוני". שניהם הוכו פיזית ונעצרו בכפייה.

תקראו את זה שוב. שני עובדים לא-יהודים הוכו, נכלאו, ועליהם הושלכו כינויי גנאי שהצמידו אותם ליהודים — ושופטת פדרלית עדיין לא מצאה בכך ראיה לאפליה אנטי-יהודית. השופטת קולין מקמהון של בית המשפט המחוזי לדרום ניו יורק דחתה את תביעת זכויות האזרח שלהם, בנמקה כי "המטרה היחידה של הקנוניה הנטענת היתה לתפוס את אולם המילטון" עד שהאוניברסיטה תיכנע לדרישות המפגינים — וכי שיח אנטי-ציוני הוא "נאום פוליטי טהור". הגידופים היו "אמירות מכוערות", הודתה, אבל הם לא מוכיחים שפגיעה ביהודים וביודעי-ציון הייתה מטרת הקנוניה.

בכל הכבוד הראוי: זהו בדיון משפטי המחופש לאיפוק שיפוטי. ובמציאות — הוא עלול לעלות בחיי אדם.

שני פרופסורים למשפטים ניסחו כעת את הבעיה בדיוק הנדרש. ג'ון מייקלס מ-UCLA ומתיו סגל מטאפטס, בחיבור שיתפרסם ב-Cardozo Law Review, טוענים כי בתי המשפט מייצרים "חריג אנטי-ציוני" לדיני זכויות האזרח — דוקטרינה שלפיה התנהגות המוגדרת כ"אנטי-ציונית" נחשבת, מניה וביה, לא אנטי-יהודית. בלשונם, אנטי-ציונות הפכה ל"כרטיס יציאה מהאחריות המשפטית". במקום לבחון את העובדות — הגידופים, הנשק, הכיוון המכוון של האלימות כלפי מי שמזוהים עם יהודים — בית המשפט פשוט הניח שהשיח האנטי-ציוני שולל מעצמו כל כוונת אפליה. זו אינה אנליזה משפטית. זוהי מסקנה שמתחפשת לסילוגיזם.

בילַיתי עשרות שנים בבתי משפט בשם קורבנות טרור. אני מכירה היטב את הנמקה המונעת ממניע. ואני יודעת מה קורה כשהחוק חוצב חריג לרדיפה של קבוצה אחת: החריג מתפשט עד שההגנה נעלמת לגמרי.

ההיגיון של השופטת אינו מחזיק אפילו לפי תנאיו שלו. היא כתבה כי אנטי-ציונות אינה יכולה להוכיח אפליה אנטי-יהודית מפני שליהודים יש "דעות שונות מאוד" על מדיניות ישראל. לפי ההיגיון הזה, שום כינוי גנאי המושרש בזהות פוליטית שנויה במחלוקת לא יוכיח אי-פעם כוונה אפלייתית. האם המתפרעים שאלו את טורס באיזה צד של הדיון על עזה הוא עומד לפני שדחפו אותו עם רהיטים וצעקו עליו "אוהב-יהודים"? כמובן שלא. הכינוי עשה את מה שכינויי גנאי תמיד עושים: סימן את המטרה, הצמיד אותה ל"אחד שלהם", והפך את האלימות לקריאה.

זו אינה שאלה משפטית חדשה. בתי המשפט האמריקאיים הבינו מזמן שאפליה על בסיס שייכות נתפסת לקבוצה מוגנת — היא עדיין אפליה. אינך חייב להיות שחור כדי להיות מותקף בגלל שאתה מתחבר לאנשים שחורים. אינך חייב להיות אישה כדי להיות מכוּוָן בגלל שאתה מגן על נשים. ארכיטקטורת דיני זכויות האזרח נבנתה בדיוק כדי לסגור את הפרצות האלה — והיא עבדה, לכולם חוץ מ, כנראה, מי שנתפס כתומכי יהודים.

מייקלס אמר ל-JNS כי חוקי זכויות האזרח הקיימים הם "יותר מספיקים להגן על התובעים האלה במלואם", וכי שלילת ההגנה הזו היא "בלתי נתמכת משפטית ורעה כעניין מדיניות ציבורית". הוא צודק בשני הדברים. הבעיה אינה שהחוק אינו מספיק. הבעיה היא שבתי המשפט מסרבים ליישם אותו.

תיק Torres v. Carlson נמצא עתה בפני בית משפט הערעורים של המחלקה השנייה. המחלקה השנייה חייבת לבטל את ההחלטה. לא מפני שאני אומרת זאת, ולא כטובה לארגוני הסנגוריה היהודיים. אלא מפני שהחלופה — משטר זכויות אזרח דו-שכבתי שבו "כיוונתי את האלימות שלי לציונים, לא ליהודים" משמש הגנה מוחלטת — הופך את כל מבנה החוק האמריקאי נגד אפליה לחסר היגיון. אם אפשר להכות סַדְרָן בכיסא, לקרוא לו "עובד-יהודים", לכלוא אותו בבניין מבוצר, ולהסתלק ללא אחריות אזרחית בגלל שהפוליטיקה שלך היתה "אנטי-ציונית" ולא אנטישמית — אז החוק לא מגן על יהודים. הוא מגן על כולם חוץ מהם.

טורס ווילסון עמדו על שלהם באולם המילטון כשהמוב דרש מהם לסור. בתי המשפט האמריקאיים חייבים לעמוד על שלהם עכשיו. כרטיס הפטור חייב להיקרע. דמם של יהודים — ושל מי שעומד לצידם — אינו זול יותר מדמו של אף אחד אחר בארץ הזאת. עדיין לא.