שלושים ואחת שנה של עונשין — הגיע הזמן לגבות את החשבון

ב-18 ביולי 1994 נסע רכב תופת אל בניין מרכז הקהילה היהודית AMIA בבואנוס איירס והתפוצץ. 85 אנשים נהרגו ויותר מ-300 נפצעו — הפיגוע הקטלני ביותר בתולדות ארגנטינה. במשך שלושים ואחת שנה צפו המולות בטהרן בחקירה שהתמוטטה תחת שחיתות וכיסויים, והסיקו — בצדק — שאין מחיר לשלם. החישוב הזה השתנה סוף סוף.

השופט הפדרלי דניאל ראפקאס הורה להעמיד לדין בהיעדר שמונה חשודים איראנים ולבנונים, ובהם שר המודיעין לשעבר עלי פלאחיאן, שר החוץ לשעבר עלי ולאיאתי, מפקד המשמרות המהפכניות לשעבר מוחסן רצאי, ומפקד כוח אל-קודס לשעבר אחמד ואחידי. על כל אחד מהם הוטל עיקול של 500 מיליון דולר. בית המשפט קבע כי הפיגוע היה "פשע נגד האנושות" שהוזמן בדרגים הגבוהים ביותר של המשטר האיראני ובוצע על ידי הפרוקסי הלבנוני שלו. זוהי יתד משפטית תקועה בלב ההכחשה האיראנית של שלושה עשורים.

הדרך לכאן הייתה רצופת חבלה. שופט פדרלי הוסר מתפקידו ב-2005 בשל "אי-סדרים חמורים" בטיפול בתיק. ב-2015 נמצא התובע המיוחד אלברטו נִיסמן מת מפצע ירי בלילה שלפני המועד שבו היה אמור להציג ממצאים על כיסוי שביצעה הממשלה. אסיר תמיד מקבל את תשלומו — וכך, כך נראה, גם מגיניו.

מה השתנה? ארגנטינה תחת הנשיא חאבייר מיליי חוקקה את חוק מס' 27,784 ב-2025, המאפשר לראשונה משפט בהיעדר. ממשלה שמכריזה על מוסר כמדיניות מדינה בנתה את התשתית המשפטית לממש אותו. בית המשפט הפדרלי לערעורים של בואנוס איירס אישר השבוע את פסיקתו של ראפקאס בתמיכת שני שופטים.

העיקולים הם התחלה, לא סיום. עבודתי בשורת הדין לימדה אותי שצו בית משפט ללא אכיפה הוא פיסת נייר. על משרד האוצר האמריקאי והאיחוד האירופי לפעול מיידית להקפאת נכסים ריבוניים איראניים בכל מקום שניתן להגיע אליהם. וושינגטון ובריסל חייבים לאכוף את צווי האינטרפול האדומים שהחשודים מתחמקים מהם זה שנים.

הפיגוע ב-AMIA לא היה מעשה בודד. שנתיים לפניו, מכונית תופת פוצצה ליד שגרירות ישראל בבואנוס איירס והרגה 22 אנשים. משטר אחד, פרוקסי אחד, תבנית אחת. אני מייצגת קורבנות טרור בבתי משפט פדרליים בארה"ב, ויודעת: אין דבר כזה "זאב בודד". מאחורי כל מחבל עומדת מערכת שלמה שמסיתה, מממנת, ומסדרת את המשפחה אחרי. כך היה כאן, ב-1994 — וכך זה עדיין עובד.

טרור הוא מיזם כלכלי. כשהוא הופך ליקר מנשוא — הוא נעצר. 85 בני אדם יצאו אל מרכז הקהילה שלהם ביום שני בבוקר ולא חזרו הביתה. הם ראויים ליותר מפסיקה. הם ראויים לחשבון שנגבה.