ניצנה דרשן-לייטנר — מאמרים

שלושים ואחת שנה של עונשין — הגיע הזמן לגבות את החשבון

Tue, 13 Oct 2026 06:39:15 GMT

ב-18 ביולי 1994 נסע רכב תופת אל בניין מרכז הקהילה היהודית AMIA בבואנוס איירס והתפוצץ. 85 אנשים נהרגו ויותר מ-300 נפצעו — הפיגוע הקטלני ביותר בתולדות ארגנטינה. במשך שלושים ואחת שנה צפו המולות בטהרן בחקירה שהתמוטטה תחת שחיתות וכיסויים, והסיקו — בצדק — שאין מחיר לשלם. החישוב הזה השתנה סוף סוף.

השופט הפדרלי דניאל ראפקאס הורה להעמיד לדין בהיעדר שמונה חשודים איראנים ולבנונים, ובהם שר המודיעין לשעבר עלי פלאחיאן, שר החוץ לשעבר עלי ולאיאתי, מפקד המשמרות המהפכניות לשעבר מוחסן רצאי, ומפקד כוח אל-קודס לשעבר אחמד ואחידי. על כל אחד מהם הוטל עיקול של 500 מיליון דולר. בית המשפט קבע כי הפיגוע היה "פשע נגד האנושות" שהוזמן בדרגים הגבוהים ביותר של המשטר האיראני ובוצע על ידי הפרוקסי הלבנוני שלו. זוהי יתד משפטית תקועה בלב ההכחשה האיראנית של שלושה עשורים.

הדרך לכאן הייתה רצופת חבלה. שופט פדרלי הוסר מתפקידו ב-2005 בשל "אי-סדרים חמורים" בטיפול בתיק. ב-2015 נמצא התובע המיוחד אלברטו נִיסמן מת מפצע ירי בלילה שלפני המועד שבו היה אמור להציג ממצאים על כיסוי שביצעה הממשלה. אסיר תמיד מקבל את תשלומו — וכך, כך נראה, גם מגיניו.

מה השתנה? ארגנטינה תחת הנשיא חאבייר מיליי חוקקה את חוק מס' 27,784 ב-2025, המאפשר לראשונה משפט בהיעדר. ממשלה שמכריזה על מוסר כמדיניות מדינה בנתה את התשתית המשפטית לממש אותו. בית המשפט הפדרלי לערעורים של בואנוס איירס אישר השבוע את פסיקתו של ראפקאס בתמיכת שני שופטים.

העיקולים הם התחלה, לא סיום. עבודתי בשורת הדין לימדה אותי שצו בית משפט ללא אכיפה הוא פיסת נייר. על משרד האוצר האמריקאי והאיחוד האירופי לפעול מיידית להקפאת נכסים ריבוניים איראניים בכל מקום שניתן להגיע אליהם. וושינגטון ובריסל חייבים לאכוף את צווי האינטרפול האדומים שהחשודים מתחמקים מהם זה שנים.

הפיגוע ב-AMIA לא היה מעשה בודד. שנתיים לפניו, מכונית תופת פוצצה ליד שגרירות ישראל בבואנוס איירס והרגה 22 אנשים. משטר אחד, פרוקסי אחד, תבנית אחת. אני מייצגת קורבנות טרור בבתי משפט פדרליים בארה"ב, ויודעת: אין דבר כזה "זאב בודד". מאחורי כל מחבל עומדת מערכת שלמה שמסיתה, מממנת, ומסדרת את המשפחה אחרי. כך היה כאן, ב-1994 — וכך זה עדיין עובד.

טרור הוא מיזם כלכלי. כשהוא הופך ליקר מנשוא — הוא נעצר. 85 בני אדם יצאו אל מרכז הקהילה שלהם ביום שני בבוקר ולא חזרו הביתה. הם ראויים ליותר מפסיקה. הם ראויים לחשבון שנגבה.

בית הדין הבינלאומי בחר בתיאטרון פוליטי — עכשיו הוא ישלם את המחיר

Mon, 12 Oct 2026 07:09:15 GMT

בית הדין הפלילי הבינלאומי בנה את צווי המעצר מ-2024 נגד מנהיגי ישראל על יסוד של תחום שיפוט מומצא. ישראל וארצות הברית אינן צד לאמנת רומא ומעולם לא הכירו בסמכות בית הדין. עובדה משפטית זו לבדה הייתה צריכה לסגור את התיק. בית הדין ידע זאת, בחר להתעלם — ועכשיו הוא עומד לגלות שהתוצאות הכלכליות אמיתיות, גם כשהמחלוקת המשפטית עדיין פתוחה.

דיווחים מהשבוע מאשרים שממשל טראמפ מתכונן להטיל סנקציות על בית הדין כמוסד — לא רק על שופטיו ותובעיו. הצעדים המוצעים יאסרו על רוב העסקאות עם בית הדין לאחר תקופת מעבר של שישה עד שבעה חודשים, ויכרתו אותו למעשה ממערכת הדולר. בנקים, שנוהגים לעמוד בסנקציות ביתר שאת כדי להגן על גישתם למערכת הפיננסית האמריקאית, ינהגו בבית הדין כבאסור למגע. המומחים שמכנים זאת "תרחיש יום הדין" עבור הטריבונל צודקים. וזו בדיוק הנקודה.

ההסלמה הזאת לא צמחה יש מאין. בפברואר 2025 חתם הנשיא טראמפ על צו נשיאותי שהכריז על מצב חירום לאומי, הקפיא נכסי פקידי בית הדין ועצר את כניסתם לארצות הברית. הצו נשען על חוק IEEPA ועל חוק הגנת אנשי הצבא האמריקאי משנת 2002 — חוקים אמיתיים, לא כלי נשק אלתוריים. ואחרי שהטריבונל לא הפנים את המסר, נוספו לרשימה יותר מעשרה שופטים ותובעים, ביניהם נשיאת בית הדין טומוקו אקאנה ומי שכיהן כתובע הראשי קארים חאן. בית הדין לא נסוג. אז עכשיו המוסד עצמו עולה על הרשימה.

בשורת הדין, אני מבלה שנים בבתי משפט פדרליים אמריקאיים עם טיעון אחד פשוט: כסף הוא המנוף המכריע. מי שממן טרור, מי שמספק לו מסגרת ולגיטימציה — חייב לחוש את העלות. אותו היגיון מדויק חל כאן. טריבונל שמייצר לעצמו סמכות שיפוט כדי לרדוף מנהיגים נבחרים של דמוקרטיות חייב להרגיש את המחיר, ובאופן בלתי אמצעי.

האירופים שמתלבטים בנוגע ל-Blocking Statute של האיחוד האירופי צריכים לשאול את עצמם שאלה קשה יותר: מדוע איפשרו לטריבונל חסר אחריות לצבור הון פוליטי מהרדיפה של בני ברית — ורק עכשיו הם מחפשים כיסוי? שר החוץ מרקו רוביו אמר זאת במפורש: בית הדין יפורק "לבנה לבנה" אם לא ייסוג מחריגתו. זה לא איום — זה לוח זמנים.

לבית הדין יש חקירות בדארפור, לוב, מיאנמר ואוקראינה. כל אלה יכולים להמשיך תחת מוסד מתוקן בעל סמכות שיפוט אמיתית. מה שאינו יכול להמשיך הוא משטר שמטפל במנהיגים נבחרים של בעלת ברית דמוקרטית כאילו היו פושעי מלחמה מרצון. בית הדין עשה את הבחירה הזו — וושינגטון מתמחרת אותה בהתאם.

דורבן לא נגמרה: האשמות השקר נגד ישראל נולדו שם, ועכשיו הן מגיעות להאג

Sun, 11 Oct 2026 06:19:15 GMT

האישומים על "אפרטהייד", "טיהור אתני" ו"רצח עם" שמציפים היום את קמפוסי האוניברסיטאות ואת החלטות מועצת זכויות האדם של האו"ם לא נולדו מתוך עשן הקרב בעזה. הם יוצרו בקור רוח, בתכנון מוקדם, בדורבן שבדרום אפריקה בספטמבר 2001 — דור שלם לפני פרוץ המלחמה. ב-28 בספטמבר הקרוב יכנס האו"ם בניו יורק לציין 25 שנה למפגש מכונן של שנאה מאורגנת שהקונגרס לעולמי היהודי כינה "אבן דרך של אנטישמיות ואנטי-ציונות". אני לא מתכוונת לשתוק.

בילדתי בתרבות המשפטית, ואני מזהה תביעה שנבנית מראש. מה שהתרחש בדורבן לא היה ועידה נגד גזענות שנחטפה — זה היה מבצע מתוכנן מהיסוד. הרפובליקה האיסלאמית של איראן ישבה בראש הוועידה המקדימה בטהרן ומנעה כניסה מארגונים ישראלים ויהודיים — לאחר שכבר יצאה הטיסה האחרונה מפריז. בהיעדרם, ניסחו המשלחות מסמך שתיאר את ישראל כמדינה המבצעת "טיהור אתני" ו"אפרטהייד" ומחזיקה בדוקטרינה "המבוססת על עליונות גזעית". ועידת דורבן הסתיימה בהצהרה שגינתה מדינה אחת בלבד: ישראל.

מה שהתרחש בפורום המקביל של 7,000 ארגוני מלכ"ר היה חסר בושה. מכרו את ה"פרוטוקולים של זקני ציון" בדוכנים גלויים, חילקו עלונים עם תמונתו של היטלר ועליה הכיתוב "מה היה קורה אם הייתי מנצח?". משלחת ה-Roma פרשה ממחאה. ניצול השואה, חבר הקונגרס טום לנטוס, קרא לועידה "התצוגה המחרידה ביותר של שנאה ליהודים שחוויתי מאז התקופה הנאצית". שר המשפטים הקנדי לשעבר ארווין קוטלר, שנכח בועידה, כינה אותה "נקודת המפנה בהלבנת האנטישמיות באו"ם". אני עוסקת כל חיי במימון הטרור — וכאן ראיתי איך בונים תשתית אידיאולוגית, לא עם פצצות אלא עם מילים.

נציגי 1,500 ארגונים אימצו את הצהרת ה-NGO כבסיס לחרמות ולסנקציות. ADL תיעד כיצד דורבן הניחה את הקרקע לתנועת ה-BDS, שהתגבשה רשמית בשנים 2004–2005. מאז, הרשת הזו התפשטה ביעילות: NGO Monitor זיהה 157 ארגונים בארצות הברית המחוברים ב-3,000 קשרי מימון ושותפות, ובבריטניה 80% מההפגנות נגד ישראל מאז ה-7 באוקטובר אורגנו על ידי ארגוני מלכ"ר עם קשרים מתועדים לאיראן, חמאס או חיזבאללה. זו לא מחאה ספונטנית — זו תעשייה עם מנהלים, תקציבים ויעדים.

הצהרת דורבן קראה להקמת "בית דין לפשעי מלחמה" נגד ישראל. היא הגיעה לבית משפט — 22 שנה מאוחר יותר. ב-29 בדצמבר 2023, פחות משלושה חודשים אחרי הטבח של ה-7 באוקטובר, הגישה דרום אפריקה תביעת רצח עם נגד ישראל לבית הדין הבין-לאומי לצדק, והתיק עדיין נדון שם. ספר ההנחיות שנכתב באוהלי דורבן מבוצע כעת בהאג.

38 מדינות חרמו את אירוע ה-20 שנה ב-2021. כל דמוקרטיה שמכבדת את עצמה חייבת לעשות את אותו הדבר ב-28 בספטמבר — ולהסביר בקול רם מדוע. שתיקה היא אישור.

אפליה בלבוש ניטרלי: מה שקרה לסטודנטים היהודים בטנסי אינו מקרה בודד

Sat, 10 Oct 2026 07:29:15 GMT

יש סוג מיוחד של אפליה שמתחפשת למדיניות ניטרלית. קולג' DeBusk לרפואה אוסטאופטית של אוניברסיטת Lincoln Memorial בהארוגייט, טנסי, יישם אותה בדייקנות ראויה לספרי הלימוד — ונתפס.

העובדות, כפי שנקבעו בחקירה פדרלית משותפת, אינן מסובכות. לפי הודעת משרד המשפטים, במהלך שנת הלימודים 2025–2026 סירב בית הספר לבקשות של סטודנטים יהודים לדחות שיעורים, בחינות ומטלות לרגל חגים יהודיים — בעוד שאותן בקשות בדיוק של סטודנטים שאינם יהודים אושרו ללא היסוס. כשהסטודנטים היהודים מחו, תגובת המוסד הייתה מדהימה בחוצפתה: בינואר 2026 אימץ בית הספר מדיניות חדשה שאסרה על כל היעדרות מסיבות דתיות כלשהן — אך שמרה על אפשרות היעדרות מוכרת עבור "התחייבויות מנהיגות מקצועיות" וסיבות חילוניות אחרות. המסר היה ברור מאוד: החגים שלכם אינם בעיה שלנו.

זו אינה ניטרליות. זוהי מדיניות שנוסחה במכוון כדי להשאיר עם מסוים במקומו, תוך מתן פטורים נוחים לכל שאר הסטודנטים. החקירה המשותפת של משרד המשפטים ומשרד הבריאות, שנפתחה בפברואר 2026, הופעלה מכוח Title VI של חוק זכויות האזרח משנת 1964 וסעיף 1557 של חוק הביטוח הרפואי (Affordable Care Act) — חוקים פדרליים האוסרים אפליה על בסיס גזע, צבע עור או מוצא לאומי. אנטישמיות, קבע המשרד בצדק, יכולה להוות אפליה על בסיס מוצא לאומי.

בילדתי עשרות שנים בתביעות עבור קורבנות טרור בבתי המשפט הפדרליים האמריקניים. למדתי שם, שוב ושוב, שמאחורי כל מעשה אפליה אנטישמית — ולו הבירוקרטי שבהם — עומדת מערכת שסובלת אותו ותרבות המאפשרת לו לגדול ולהעמיק שורשים. זה אינו קורה בבת אחת: זה מתחיל בסעיף קטן בתקנון, בשתיקת הנהלה, בעצימת עיניים אקדמית רחבה — עד שנדרשת התערבות פדרלית כדי לעצור אותו.

ההסדר שנחתם השבוע מחייב את בית הספר לבטל את כל הסנקציות שהוטלו על סטודנטים יהודים, לתקן את מדיניות ההיעדרויות ולחנך כל מנהל, פרופסור וצוות אדמיניסטרטיבי על דרישות החוק. זהו צעד ראשון הכרחי — אך לא מספיק. יש לשלוח מסר ברור לכל מוסד אקדמי בארצות הברית: אפליה המוסווית בשם ניטרליות היא עדיין אפליה, ואת זאת לא ייתכן לסבול.

מה שקרה בהארוגייט אינו חריג בודד. מוסדות אקדמיים רבים למדו להשתמש בשפת הניטרליות כדי להפלות — ומצפים שאיש לא ישים לב. הכלי המשפטי קיים וברור: מוסדות המקבלים מימון פדרלי מחויבים לציית לחוקי זכויות האזרח. כשהם אינם מציתים — המימון צריך להיפסק והתביעות צריכות להתחיל. כסף ותביעות אזרחיות הם כלי נשק חיוניים במאבק הזה.

לכל דיקן ורקטור הבוחן כעת את מדיניות ההיעדרויות שלו: משרד המשפטים עוקב, ואנחנו גם. סטודנטים יהודים באמריקה אינם מבקשים יחס מיוחד. הם מבקשים את אותו יחס שניתן לכל שאר הסטודנטים. זו אינה דרישה. זה החוק.

מורה של אונר"א החזיק את אמי בעליית גג — והאו"ם עדיין מממן את הסוכנות

Fri, 09 Oct 2026 07:34:15 GMT

חודש שעבר, במושב ה-63 של מועצת זכויות האדם — פאנל שהוקדש, באירוניה האופיינית לאו"ם, לחינוך לזכויות האדם — עמדה אישה בשם נטע היימן מינה ושאלה את הנציגים שאלה שאף אחד מהם לא רצה לענות עליה. אמה, דיצה, הייתה בת 84 כשחמאס חטף אותה מקיבוץ ניר עוז בשביעי באוקטובר 2023. במשך 48 יום, מורה של אונר"א בשם עבד החזיק את דיצה כלואה בעליית הגג שלו, עם מעט מאוד אוכל. השאלה שנטע הציגה לאסיפה: כיצד האו"ם מסוגל למסור את חינוך הדור הבא בעזה לידיו של אדם כזה? הנציגים ישבו. אף אחד לא ענה.

זו שאלה שעונה על עצמה — אם רק מסכימים להסתכל על התיעוד.

מודיעין ישראלי מצא כי לפחות 12 עובדי אונר"א השתתפו בפיגוע השביעי באוקטובר: שישה לקחו חלק בפלישה עצמה, שניים החזיקו בני ערובה, אחרים הובילו תחמושת. שבעה מתוך 12 היו מורים. הקלטות שפורסמו מדברות בעד עצמן: מורה אונר"א ופעיל הג'יהאד האיסלאמי נשמע אומר, "אני בפנים עם היהודים"; מורה אחר, פעיל חמאס, מכריז: "יש לנו בני ערובה נשים. לכדתי אחת." אלה אינן הדלפות — אלה הקלטות שיצאו מפיהם של אנשי הסוכנות עצמה.

ומה אומרים על סוהיל אל-הינדי? שנים ארוכות שימש בו-זמנית כמנהל בית ספר של אונר"א וכיו"ר ועד העובדים — האיש שהיה אחראי על 8,000 מורים. אונר"א הפסיקה אותו לזמן קצר ב-2011 לאחר שנפגש עם ראש חמאס ישמאעיל הנייה — ואז צפתה בשקט בבחירתו מחדש ליו"ר הוועד. רק ב-2017 סולק סופית — לא בגלל חברותו בחמאס, אלא מפני שנבחר זה עתה לפוליטבירו של הארגון, לצד יחיא סינוואר. הוא קיבל משכורת מאונר"א במשך 27 שנה. זהו לא כשל ניהולי — זוהי מדיניות.

משרד המבקר של USAID מצא ראיות המקשרות עובדי אונר"א נוספים לפיגועי השביעי באוקטובר ולשיוך לחמאס, והפנה שבעה מהם להליכי השעיה ופסילה. שלושה מהם היו מורים הנחשדים בהחזקת בני ערובה. החקירה עדיין פעילה, ומדובר רק בקצה הנגלה.

ניהלתי תביעות בבתי משפט פדרליים בארה"ב שבהם קבעו שופטים: אין דבר כזה "זאב בודד" בטרור. מאחורי כל מחבל עומדת מערכת שלמה שמסיתה, מחנכת לאידיאולוגיה, מצייד ומממנת — ודואגת למשפחות לאחר הפיגוע. אונר"א, כפי שהיא מאורגנת בעזה, היא חלק ממערכת זו.

נטע אמרה גם משהו שחייב להישמע: החלל חייב להיות מלא. ילדי עזה זקוקים לאוכל, לרפואה ולחינוך — וישראל צריכה לתמוך בחלופות אמיתיות. האימפרטיב המוסרי אינו לסיים את הסיוע ההומניטרי. הוא להבטיח שסיוע זה לא ינותב דרך סוכנות שמוריה עובדים גם כסוהרים.

תורמים שממשיכים לכתוב את הצ'קים אינם מממנים חינוך. הם מממנים את המערכת שהכניסה אישה בת 84 לעליית גג.

איראן בנתה מפעל ציד. הבינה המלאכותית היא פס הייצור.

Thu, 08 Oct 2026 07:53:07 GMT

שנים אני עומדת בבתי משפט וטוענת שהטרור אינו מתחיל בפצצה. הוא מתחיל ברשימה — רשימת מטרות, מורכבת בידיים אנושיות, מזוקקת על פני חודשים, ומועברת כצו מבצעי. מה שדוח המודיעין החדש של Anthropic חושף הוא שאיראן השיקה את החלק הכי עתיר-עבודה של התהליך הזה למכונה.

חברת Anthropic, יצרנית בוט הבינה המלאכותית Claude, אישרה החודש שזיהתה ועצרה שחקן בעל קשרים איראניים שכינתה GTG-30004. המפעילים השתמשו ב-Claude כדי לבנות מערכת אוטומטית לאיסוף מודיעין ממקורות פתוחים — רתמת פרופיל — שלקחה רשימת מטרות קיימת של אישים ממשלתיים ואזרחיים ישראליים, ויהודים בתפוצות, והעשירה אותה במהירות מכונה. מה שדרש בעבר צוותי אנליסטים של המודיעין האיראני במשך חודשים — המערכת הזו עשתה בשעות. מאות אנשים עברו פרופיילינג: זהויות, שיוכים, נקודות תורפה — אורגנו ונמסרו כמוצרי מודיעין מוכנים לשלב הבא.

השלב הבא הוא הדבר שצריך לשמור כל מנהיג קהילה יהודית ער בלילה.

אותו שחקן, אותה קבוצה בעלת הקשרים האיראניים, עבד בו-זמנית על שינוי כלי גנבת-קרדנציאלים בקוד פתוח בשם NanoDump, ובנה צינור הסוואה מותאם-אישית ב-C++ שנועד להסתיר את הנוזקה שלו מאנליסטי אבטחה. מעקב ונשק-סייבר ביד אחת; תיק עליך ביד השנייה. ושחקן איראני שני, שזוהה בדוח כ-GTG-30005, השתמש ב-Claude כדי לאסוף מידע ביון על כוחות הצי האמריקאי ולתכנן מערכת מעקב המונית פנימית שמשלבת זיהוי לוחיות רישוי עם יירוט מכשירים ניידים. זו אינה חקירה חובבנית. זוהי תכנית מודיעין משולבת הפועלת במקביל, מונעת על ידי מוצר של חברה אמריקאית.

חשוב להיות מדויקים לגבי המשמעות של "אוטומטי", כי המילה הזאת נושאת עול כבד. הדוח של Anthropic מתעד כיצד מפעילים איראניים הזינו ל-Claude קבוצות של פוסטים ברשתות חברתיות — במבצע מעקב אחד, למעלה מ-155,000 פוסטים ב-X — והנחו את המערכת לייצר רשומות מובנות המזהות מיקומי המטרות, נתונים דמוגרפיים ונטיות פוליטיות, עם ציוני מהימנות. יחידה מבוססת-קום בנתה תוסף Firefox זדוני — שנקרא "al-Najm al-thāqib" — שאסף בהמוניו זהויות משתמשים מרשתות חברתיות מרכזיות. שתי היחידות הזינו את האיסוף שלהן לאותה מערכת ניהול מקרים ממלכתית-איראנית מרכזית. איראן בנתה מפעל. ה-AI הוא פס הייצור.

השימוש של האיות-ולאים ב-AI לצוד את אויביהם בחו"ל עולה בקנה אחד עם כל מה שידוע לנו על אופן פעולתם. ייצגתי משפחות של יהודים איראניים שנחטפו בניסיונם לברוח מהארץ. הכרתי מקרוב מה נראה כאשר המשטר מחליט שמישהו שייך לרשימה. הוצאתו להורג של חביב אלג'ניאן ב-1979 — שהואשם ב"שחיתות" במשפט בן שעה ועמד מול כיתת יורים — הייתה הכרזת המשטר שכל יהודי באיראן הוא מטרה פוטנציאלית. הפרופיילינג האוטומטי של יהודי התפוצות ב-2026 הוא אותו ההיגיון, מוגדל ומיוצא. השמות משתנים. העיקרון — לא.

Anthropic ראויה לשבח על פרסום ממצאיה ועל חסימת החשבונות הרלוונטיים. החברה ציינה גם כי שיתפה מידע על הפעילות עם רשויות ממשלתיות וגורמים אחרים. אבל הבה נהיה כנים לגבי מה שחסימת חשבון משיגה: היא מעלה את עלות הביצוע בערך בזמן הנדרש ליצירת חשבון חדש. הדוח עצמו מתעד גורמים איראניים החוזרים ל-Claude תוך שעות לאחר שיבוש, או מנתבים דרך VPN וחשבונות מרמה כדי לשחזר גישה. המשטר עיקש. חסימות פלטפורמה הן מהמורה, לא חומה.

התרופה האמיתית, כפי שתמיד עם איראן, עוברת דרך כסף ומשפט. כל יחידה פרא-צבאית ארגון ביטחון פנים איראני שמפעיליהם הריצו את המבצעים האלה — Anthropic זיהתה אותם כקשורים לסוכנויות ביטחוניות-פנימיות ופרא-צבאיות איראניות — היא ישות הניתנת לסנקציות. משרד האוצר האמריקאי והאיחוד האירופי צריכים לפעול עכשיו כדי לייעד את הצמתים הארגוניים הספציפיים שזוהו בדוח. יש להקפיא חשבונות הגורמים שהנחו מבצעים אלה, ולהטיל סנקציות על רשתות הרכש הרוכשות גישה.

מעבר לסנקציות, עורכי דין אמריקאים צריכים לבדוק האם חוק חסינות הריבון הזרה משנת 1976 וחוק נגד טרור משנת 1990 פותחים נתיב לתביעות אזרחיות בשם הישראלים ויהודי התפוצות שעברו פרופיילינג. פרופיילינג של אנשים כשלב מקדים להתקפה פוטנציאלית אינו מעקב מופשט — זהו שלב הסיור במחזור הפגיעה. כאשר מחזור הפגיעה הוביל בעבר לאלימות, כפי שקרה בפיגוע בבית הקהילה היהודי בבואנוס איירס ב-1994 שהרג 85 איש ופצע למעלה מ-300 — התיאוריה המשפטית כותבת את עצמה.

עוד דרישה אחת שחייבים להציג בבהירות — לחברות ה-AI עצמן. Anthropic עשתה את הדבר הנכון בפרסום דוח זה. אך הענף כולו התייחס לשימוש לרעה לצורכי ביטחון לאומי כבעיית ניהול תכנים — עניין של פרומפטים טובים יותר וחסימות מהירות יותר. זה לא כך. זוהי בעיית ציות לסנקציות, בעיית "הכר את הלקוח שלך", שאלה אם חברה המוכרת גישה לאמצעי מודיעין רב-עוצמה נושאת באותן חובות שנושא בנק המוכר גישה למערכת הפיננסית.

איראן כבר ענתה על השאלה הזו עבורנו. היא התייחסה ל-Claude כתשתית. ואנחנו חייבים לנהל אותה בהתאם.

הרשות הפלסטינית חתמה על הודאתה — מי יטרח לקרוא אותה?

Wed, 07 Oct 2026 06:48:28 GMT

יש סוג מיוחד של חוצפה השמור למשטרים הבטוחים בענישתם — החוצפה לרשום את מדיניותם הנפשעת ביותר בכתב, במחזורית בירוקרטית יבשה, ולאתגר את העולם לשים לב.

הרשות הפלסטינית עשתה בדיוק זאת.

לקראת הבחירות המוניציפאליות הקרובות, פרסמה ועדת הבחירות המרכזית של הרשות הנחיות ברורות: כל עובד ברשות הפלסטינית המבקש להתמודד לתפקיד נבחר — חייב להתפטר ממשרתו ולוותר על משכורתו. דובר הוועדה פריד תעמאללה ניסח זאת ללא עוררין: עובד "המחזיק בתפקיד, מקבל את משכורתו מהמדינה ומועסק בפועל בעבודתו — חייב להתפטר מתפקידו" לפני הגשת מועמדות.

אבל תעמאללה הוסיף פסקה שנייה. הפטור חל על גמלאים, אסירים, פצועים — שתי קטגוריות מפורשות של מחבלים — ומקבלי קצבאות סוציאליות. כלומר: אחות, מורה, מהנדס שמושך משכורת מהרשות — יוותר על פרנסתו. מחבל הכלוא על רצח ישראלים, או פצוע בעת ביצוע פיגוע — יכול לשבת בכלא, לכיס את קצבת הטרור שלו, ולהגיש מועמדות ללא כל מגבלה.

קראו זאת שוב. הרשות הפלסטינית העניקה לבכירות מחבלים יחס מועדף שהיא מסרבת לתת לפקידיה שלה.

זו אינה תקלה. זו אינה השמטה. זוהי התוצאה ההגיונית של תוכנית שמחמוד עבאס הכריז עליה כבוטלת בפברואר 2025 — ואז המשיך בה תחת שמות שונים, קווי תקציב שונים, שמות סוכנויות שונות. על-פי ניתוח של Palestinian Media Watch מפברואר 2026, הרשות תחלק השנה 315 מיליון דולר ל-23,500 מחבלים ובני משפחותיהם, תוך הסוואת התשלומים דרך תקציבי כוחות הביטחון, המגזר האזרחי וקרן הפנסיה — בדיוק כדי להטעות תורמים מערביים שהתנו את כספם בביטול התוכנית.

יותר מ-10,000 שחרורים לשעבר מקבלים קצבות חודשיות של 1,280 עד 3,800 דולר כל אחד. כ-6,000 נוספים הועברו בשקט לתוכנית הפנסיה, ונקראו אחד אחד לאשר את פרטי חשבון הבנק שלהם — כאילו היו גמלאים מן השורה. כך הסבירה שיחת טלגרם שנחשפה: "הם קוראים להם אחד אחד, מבקשים מספרי חשבון בנק לאשר אותם כפנסיונרים."

בילתי עשרות שנים בבתי המשפט הפדרליים האמריקניים בריצוי האדריכלות הפיננסית שמחזיקה את הטרור בחיים — תוך תביעת איראן, סוריה, קוריאה הצפונית, חמאס והרשות הפלסטינית עצמה בשם קורבנות ומשפחותיהם, תוך שימוש בחוק נגד טרור משנת 1990 ובחוק החסינות הריבונית הזרה משנת 1976 כנשק משפטי. הקו המנחה בכל תיק זהה: עקבו אחר הכסף, שימו שמות לאחראים, הפכו את הטרור ליקר מדי מלהמשיך. מה שוועדת הבחירות של הרשות הפלסטינית נתנה לנו עכשיו הוא נדיר — מסמך שמפליל את עצמו, שהופק מרצון, על-ידי הגוף עצמו הטוען שהשתנה.

משרד החוץ האמריקני קבע רשמית שהרשות הפלסטינית העבירה את תשלומיה לגופים מוסדיים חדשים כדי להסוות אותם מעיני תורמים מערביים. בכיר במשרד אמר בפירוש כי "ניסיונות הרשות הפלסטינית להסתיר תשלומים לקרובי משפחה של מי שרצחו אמריקנים וישראלים — אינם מתקבלים על הדעת." זה היה במאי. כעת ספטמבר, וכללי הבחירות של הרשות אישרו שדבר לא נעצר — לא התשלומים, ובוודאי לא הביזיון שחש עבאס כלפי כל מי שהאמין להבטחותיו.

חוק טיילור פורס, שנחתם במרץ 2018, נועד לייבש את הביצה הפיננסית על-ידי התניית סיוע אמריקני לרשות בהפסקת "שכר הדמים". הקונגרס התכוון לצור חוסם. מה שהרשות עשתה היה להחיל תחבושת אחרת, לתת לפצע שם חדש, ולהמשיך להזרים את התוכנית קדימה — תוך גביית כסף תורמים המנותב דרך תקציבי שירות אזרחי וכוחות ביטחון שנמלטים מהמנגנונים המחמירים ביותר של החוק.

הנחיית ועדת הבחירות מפשיטה את המחזה האחרון. הרשות הפלסטינית אינה מסתפקת בסובלנות כלפי "שכר הדמים" — היא מיסדה את מקבליו כמעמד מועדף. פלסטינים פשוטים המשרתים את עמם בשירות הציבורי מתבקשים לוותר על פרנסתם כדי לבקש להיבחר. מחבלים שתקפו ישראלים פטורים לחלוטין מויתור זה.

דובר ועדת הבחירות תעמאללה אמר זאת ב-7 בספטמבר 2026 — לא בכתב-אישום ישראלי, לא בדוח של ארגון מעקב. אלה דברי הבירוקרטיה הפלסטינית עצמה, בקולה שלה, המאשרת שקצבאות האסירים נמשכות ושמקבליהן נהנים מזכויות שאף עובד רשות אינו נהנה מהן.

הרשות הפלסטינית חתמה על הודאתה. השאלה היחידה היא אם לתורמיה יש את הרצון לקרוא אותה.

מחסן הנשק בווינה היה רק קצה הקרחון

Tue, 06 Oct 2026 07:13:48 GMT

תארו לעצמכם מחסן שכור באחד מרחובות וינה. בפנים: חמישה אקדחי גלוק, מאות כדורים, בגדים, ציוד. מחכים. לא מדובר בקנוניה שאירופה גילתה במקרה — מדובר בפספוס קטסטרופלי שאמור לבייש כל ממשלה ביבשת שביחרה במשך שנים לטפל בחמאס כאילו הוא בעיה של מישהו אחר.

הפרקליטות הפדרלית הגרמנית הגישה כתב אישום נגד שבעה גברים בגין קשירת קשר לביצוע פיגועי טרור מתואמים בברלין ובווינה, שנועדו לחול בדיוק בשנה השנייה לטבח ה-7 באוקטובר. המטרות שזיהו התובעים אינן מופשטות: דיפלומטים ישראלים, מרכזים קהילתיים יהודיים, משתתפי הפגנות פרו-ישראליות. אנשים שחיים את חייהם. התוכנית הייתה לבצע את הפיגועים בו-זמנית או ברצף מהיר — מעשה טבח סינכרוני שנועד להדהד את הטבח המקורי ולהכריז שחמאס הגיע אל לב אירופה.

על-פי כתב האישום הפדרלי בן 214 העמודים שהשיג עיתון Welt הגרמני, הקשר הבשיל לכדי תוכנית קונקרטית לכל המאוחר ביולי 2025. רשת רכש הנשק הייתה בינלאומית ומכוונת: אקדחים, רובה אוטומטי, למעלה מ-700 כדורים — הועברו דרך דנמרק, גרמניה ואוסטריה. שלושה חשודים נעצרו בברלין ב-1 באוקטובר 2025 — שישה ימים בלבד לפני הפיגועים המתוכננים — בעת מסירת מטמון הנשק. שישה ימים. שירות הביטחון הפנים הגרמני לא ראוי לתשבוחות על כך; הוא ראוי לחשבון נפש.

אחד מהחשודים צילם מראש, באוגוסט 2025, סרטון הכרזת אחריות ובו הוא מאיים בפיגועי נקמה ברחבי אירופה בשם גדודי אל-קסאם, זרוע הצבא של חמאס. הוא צילם אותו לפני הפיגוע, כדי שיופץ לאחר שהדם כבר ישפך. זה לא פנטזיה אימפולסיבית של זאב בודד. זוהי תכנון מבצעי של ארגון שבונה תשתית על אדמת אירופה כבר שנים.

השבעה — גרמני, אזרח דנמרק, בולגרי ושלושה לבנונים — לא פעלו לבד. התביעה טוענת שמבצע הנשק תואם מלבנון, שם מפקד מטעם חמאס פיקח על אחד מערוצי הרכש שקישר בין חברי הרשת ברחבי אירופה. מבנה הפיקוד והשליטה פועל מביירות לברלין ולווינה בחופשיות, כאילו אין גבולות כלל. עבור חמאס — אין.

זו אינה הפתעה. זוהי אישור למה שגל ההרשעות הראשון כבר הוכיח. מוקדם יותר השנה הרשיע בית משפט בברלין ארבעה גברים — בני 36 עד 58 — בשל השתייכות לרשת בהנחיית חמאס שהסתירה מטמוני נשק בבולגריה, דנמרק ופולין, וגזר עליהם בין ארבע וחצי לשש שנות מאסר. זה היה תקדים: הפעם הראשונה שבית משפט גרמני הרשיע חברי חמאס מכוח חוקי הטרור של גרמניה — כי המדהים הוא שחמאס עדיין אינו מוגדר רשמית כארגון טרור לפי החוק הגרמני הפנימי. הייעוד האירופי קיים. הייעוד האמריקאי קיים. אבל גרמניה רודפת את חברי חמאס כחברים ב"ארגון טרור זר" — בזמן שהארגון עצמו נהנה מאזור אפור משפטי שמפעיליו ניצלו ביעילות מדהימה.

האזור האפור הזה חייב להיסגר. לא להידון, לא לחקירה, לא לוועדה. להיסגר.

המסע המשפטי לא יכול להסתיים בתביעות פליליות בלבד. הגברים בהחזקה מונעת בברלין הם אנשי שטח. המפקדים המנחים אותם מלבנון, המממנים בטהרן ובדוחא שכספם מממן רשתות רכש הנשק, המתווכים שמעבירים אקדחים דרך קופנהגן ולאורך גוש שנגן — כולם חייבים להיות מוגדרים, מוגבלים וייתבעו לדין. שירות הביטחון הפנים הגרמני אישר שחמאס וגורמים הקשורים אליו מנסים "לבסס רשתות לוגיסטיות חשאיות בגרמניה לצורך רכש נשק ותכנון פיגועים". אם שירות הביטחון יודע זאת, גם משרדי האוצר של אירופה יודעים. הקפיאו את הכסף. תפסו את הנכסים. הפכו את התשתית ליקרה מדי לשיקום.

שורת הדין עוסקת שני עשורים בטענה שטרור הוא עסק, ועסקים מגיבים לכאב פיננסי. תיק ברלין מוכיח שמודל העסקים הפך לטרנסנציונלי לחלוטין. מטרתו המוצהרת של חמאס, על-פי כתב האישום, הייתה לצאת מגדר תעמולה וגיוס כספים ולפתח יכולת ממשית לביצוע פיגועים נגד מטרות ישראליות ויהודיות במערב. הם כמעט הצליחו.

המחסן בווינה ריק עכשיו. הבא עשוי שלא להימצא בזמן.

יהודי ברלין ווינה היו הקורבנות המיועדים. אבל ממשלות אירופה הן אלה שיצרו את הסביבה הרוויה במטרות — על-ידי שנות סבלנות כלפי הנוכחות הלוגיסטית של חמאס, בטיפולן בו כמטרד פוליטי ולא כצבא טרור הפועל מתחת לרגליהן. שבעה גברים מואשמים עכשיו. החשבון עם אלה שאפשרו לתשתית להתקיים — חייב לבוא בשלב הבא.

פטור מאחריות בשם האנטי-ציונות: כך הופכת מערכת המשפט האמריקאית לאויבת היהודים

Mon, 05 Oct 2026 19:09:21 GMT

מריאנו טורס הוא סַדְרָן. הוא לטיני. הוא אינו יהודי. בליל ה-29 באפריל 2024 פרצו מתפרעים מסוַוים — חמושים בפטישים, סכינים ושרשראות — לאולם המילטון ביוניברסיטת קולומביה, וכלאו אותו בפנים. כשסירב לפנות את הדרך, צעקו עליו: "מה אתה, אוהב-יהודים?" ו"למה אתה מגן עליהם?". עמיתו לסטר וילסון, אפרו-אמריקאי שאינו יהודי אף הוא, שמע: "אתה עובד בשביל היהודים" ו"אתה ציוני". שניהם הוכו פיזית ונעצרו בכפייה.

תקראו את זה שוב. שני עובדים לא-יהודים הוכו, נכלאו, ועליהם הושלכו כינויי גנאי שהצמידו אותם ליהודים — ושופטת פדרלית עדיין לא מצאה בכך ראיה לאפליה אנטי-יהודית. השופטת קולין מקמהון של בית המשפט המחוזי לדרום ניו יורק דחתה את תביעת זכויות האזרח שלהם, בנמקה כי "המטרה היחידה של הקנוניה הנטענת היתה לתפוס את אולם המילטון" עד שהאוניברסיטה תיכנע לדרישות המפגינים — וכי שיח אנטי-ציוני הוא "נאום פוליטי טהור". הגידופים היו "אמירות מכוערות", הודתה, אבל הם לא מוכיחים שפגיעה ביהודים וביודעי-ציון הייתה מטרת הקנוניה.

בכל הכבוד הראוי: זהו בדיון משפטי המחופש לאיפוק שיפוטי. ובמציאות — הוא עלול לעלות בחיי אדם.

שני פרופסורים למשפטים ניסחו כעת את הבעיה בדיוק הנדרש. ג'ון מייקלס מ-UCLA ומתיו סגל מטאפטס, בחיבור שיתפרסם ב-Cardozo Law Review, טוענים כי בתי המשפט מייצרים "חריג אנטי-ציוני" לדיני זכויות האזרח — דוקטרינה שלפיה התנהגות המוגדרת כ"אנטי-ציונית" נחשבת, מניה וביה, לא אנטי-יהודית. בלשונם, אנטי-ציונות הפכה ל"כרטיס יציאה מהאחריות המשפטית". במקום לבחון את העובדות — הגידופים, הנשק, הכיוון המכוון של האלימות כלפי מי שמזוהים עם יהודים — בית המשפט פשוט הניח שהשיח האנטי-ציוני שולל מעצמו כל כוונת אפליה. זו אינה אנליזה משפטית. זוהי מסקנה שמתחפשת לסילוגיזם.

בילַיתי עשרות שנים בבתי משפט בשם קורבנות טרור. אני מכירה היטב את הנמקה המונעת ממניע. ואני יודעת מה קורה כשהחוק חוצב חריג לרדיפה של קבוצה אחת: החריג מתפשט עד שההגנה נעלמת לגמרי.

ההיגיון של השופטת אינו מחזיק אפילו לפי תנאיו שלו. היא כתבה כי אנטי-ציונות אינה יכולה להוכיח אפליה אנטי-יהודית מפני שליהודים יש "דעות שונות מאוד" על מדיניות ישראל. לפי ההיגיון הזה, שום כינוי גנאי המושרש בזהות פוליטית שנויה במחלוקת לא יוכיח אי-פעם כוונה אפלייתית. האם המתפרעים שאלו את טורס באיזה צד של הדיון על עזה הוא עומד לפני שדחפו אותו עם רהיטים וצעקו עליו "אוהב-יהודים"? כמובן שלא. הכינוי עשה את מה שכינויי גנאי תמיד עושים: סימן את המטרה, הצמיד אותה ל"אחד שלהם", והפך את האלימות לקריאה.

זו אינה שאלה משפטית חדשה. בתי המשפט האמריקאיים הבינו מזמן שאפליה על בסיס שייכות נתפסת לקבוצה מוגנת — היא עדיין אפליה. אינך חייב להיות שחור כדי להיות מותקף בגלל שאתה מתחבר לאנשים שחורים. אינך חייב להיות אישה כדי להיות מכוּוָן בגלל שאתה מגן על נשים. ארכיטקטורת דיני זכויות האזרח נבנתה בדיוק כדי לסגור את הפרצות האלה — והיא עבדה, לכולם חוץ מ, כנראה, מי שנתפס כתומכי יהודים.

מייקלס אמר ל-JNS כי חוקי זכויות האזרח הקיימים הם "יותר מספיקים להגן על התובעים האלה במלואם", וכי שלילת ההגנה הזו היא "בלתי נתמכת משפטית ורעה כעניין מדיניות ציבורית". הוא צודק בשני הדברים. הבעיה אינה שהחוק אינו מספיק. הבעיה היא שבתי המשפט מסרבים ליישם אותו.

תיק Torres v. Carlson נמצא עתה בפני בית משפט הערעורים של המחלקה השנייה. המחלקה השנייה חייבת לבטל את ההחלטה. לא מפני שאני אומרת זאת, ולא כטובה לארגוני הסנגוריה היהודיים. אלא מפני שהחלופה — משטר זכויות אזרח דו-שכבתי שבו "כיוונתי את האלימות שלי לציונים, לא ליהודים" משמש הגנה מוחלטת — הופך את כל מבנה החוק האמריקאי נגד אפליה לחסר היגיון. אם אפשר להכות סַדְרָן בכיסא, לקרוא לו "עובד-יהודים", לכלוא אותו בבניין מבוצר, ולהסתלק ללא אחריות אזרחית בגלל שהפוליטיקה שלך היתה "אנטי-ציונית" ולא אנטישמית — אז החוק לא מגן על יהודים. הוא מגן על כולם חוץ מהם.

טורס ווילסון עמדו על שלהם באולם המילטון כשהמוב דרש מהם לסור. בתי המשפט האמריקאיים חייבים לעמוד על שלהם עכשיו. כרטיס הפטור חייב להיקרע. דמם של יהודים — ושל מי שעומד לצידם — אינו זול יותר מדמו של אף אחד אחר בארץ הזאת. עדיין לא.

כוונות טובות אינן מגן מפני אפליה: הפסיקה שכל מחוז בית-ספר בארצות-הברית חייב לקרוא

Fri, 11 Sep 2026 15:03:45 GMT

שיעור היסטוריה לתלמידי בגרות בבית-הספר התיכון מירה קוסטה במנהטן ביץ', קליפורניה — בית-ספר שאמור לשמש דגם לחינוך ביקורתי ומאוזן — הפך לזירת אפליה. לאחר יחידת לימוד על השואה ועל רצח עם, פרסמה המורה חומרים משלימים בגוגל קלאסרום הכוללים שקפים שטענו כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה — ללא כל נקודת מבט נגדית. תלמידים יהודים ישבו בכיתה, קראו את השקפים, והרגישו — על-פי דברי משרד החינוך של קליפורניה — "ממוקדים ומוטרדים על בסיס לאומיותם, גזעם, מוצאם האתני או דתם."

מחוז בתי-הספר מנהטן ביץ' יונייפייד ערך חקירה פנימית. הוא קבע שהמורה אכן הפרה את מדיניות המחוז בנושא הוראת נושאים שנויים במחלוקת. ואז, בתרגיל שאני מכירה היטב מעשרות הליכים משפטיים שניהלתי, קבר המחוז את הממצא: הוא הסיק כי מכיוון שלמורה לא הייתה כוונה לפגוע בתלמידים יהודים, החומרים לא היו מפלים — ולא נקט כל פעולה מתקנת. לפי קריאת המחוז, המסגרת של איסור אפליה מבוססת על מניעים. אם ליבך במקום הנכון, הנזק שגרמת פשוט אינו נחשב.

משרד החינוך של קליפורניה הפך את המסקנה הזו וקבע כי היא "אינה עולה בקנה אחד עם החוק." על-פי קוד החינוך של קליפורניה, כוונה אינה נדרשת להוכחת אפליה. מה שנמדד הוא ההשפעה. המדינה קבעה כי החומרים יצרו "סביבה מאיימת ומפלה" — תחת. עכשיו היא מחייבת את המחוז לשכור מדריך חיצוני ולקיים הכשרת חובה בנושא אנטישמיות לכל מורי ומנהלי בית-הספר עד ה-26 באוקטובר.

טוב. אבל חשוב להבין מה בדיוק ניסה המחוז לחמוק ממנו, משום שהוא ינסה שוב — במקום אחר, תחת שם אחר.

"מגן הכוונות" הוא הטריק הוותיק ביותר בחוברת ההגנה מפני אפליה. מוצאים את הניסוח האוהד ביותר האפשרי — מחנך בעל כוונות טובות, דחף פדגוגי כן — ומשתמשים בו כדי לקצר-קצר את החקירה לפני שבוחנים מה קרה בפועל לתלמידים בכיתה. זה עובד מספיק פעמים כדי שכדאי לנסות אותו. בתביעות האזרחיות שניהלתי, ראיתי נתבעים פורסים אותו בעקביות מדהימה: המעסיק שבאמת האמין שהוא הוגן, בעל הדירה שבאמת חשב שיש לו סיבות אחרות, ועכשיו — ועד בתי-הספר שבאמת האמין שלמורה שלו יש כוונות טובות. הפציעות של הקורבנות אינן פחות אמיתיות בשל כך.

המחוקק בקליפורניה הבין זאת כשחוקק את AB 715, שנחתם לחוק באוקטובר 2025. החוק קובע במפורש כי הטיה מפלה בהוראה "אינה מחייבת הצגת ראיות לנזק ישיר לחברי קבוצה מוגנת," ואינה מחייבת נוכחות של חברי הקבוצה המוגנת ברגע שבו מתרחשת ההתנהגות המפלה. איגודי מורים וארגוני חירויות אזרחיות עמדו בתור כדי להרוג אותו, וחזאו אסון לחופש הדיון. שופטת פדרלית דחתה את טיעוניהם ופסלה את האתגר החוקתי שהוגש נגד AB 715 — תוך קביעה שהתובעים "לא הצליחו להראות שנאום הכיתה שלהם מוגן על-ידי התיקון הראשון."

המתנגדים טעו מיסודם. אין שום דבר פדגוגי בהצגת האשמת רצח עם חד-צדדית נגד המדינה היהודית לחדר מלא בני נוער ולכנות זאת היסטוריה. החוק אינו אוסר על מורים לדון בישראל, בעזה או בכל נושא שנוי במחלוקת אחר. הוא דורש שהוראה תהיה מדויקת עובדתית וחופשייה מהטיה מפלה. זו הרצפה של חינוך, לא תקרת הצנזורה.

התרופה שהורה משרד החינוך של קליפורניה היא הנכונה. הכשרת חובה בנושא אנטישמיות, פיקוח חיצוני, פעולה מתקנת עם מועד אחרון ברור — אלה הם המנגנונים שהופכים את החוק לממשי ולא לסיסמה. Emet Legal Services, שהגישה את הערעור בשם South Bay Jewish Advocacy Group, אמרה זאת בדיוק: בתי ספר ברחבי קליפורניה אינם יכולים "לעצום עין מול הטיה בכיתה או להגן עליה תחת מגן הכוונות הטובות."

המסר הזה חייב לנסוע מעבר לקליפורניה. בכיתות מניו-יורק ועד טקסס, תלמידים יהודים צפו במורים המשתמשים בסכסוך בעזה כרכב להטפה פוליטית חד-צדדית, ומנהלים הגיבו עם אותה קוקטייל מוכרת: דאגה, תהליך, ואי-פעולה. פסיקת קליפורניה קובעת: אינך זוכה לקרדיט על כנות כשההשפעה של חומרי ההוראה שלך היא לגרום לילדים יהודים להרגיש כמו מטרות.

השפעה, לא כוונה, היא הסטנדרט. כך תמיד היה צריך להיות.

לכל מחוז בתי-ספר בארצות-הברית מגיע לקרוא את הפסיקה הזו בעיון. לחוק יש שיניים. הגיע הזמן להשתמש בהן.

560 מיליון דולר על הנייר — ואיך הופכים אותם למזומן

Sat, 05 Sep 2026 17:31:58 GMT

באותו בוקר שבו ניתנה פסיקה קנדית היסטורית בסך 560 מיליון דולר נגד איראן, נורה למוות שוטר של משטרת טורונטו — קונסטבל מארק פינידזוטו — בעת ביצוע צו חיפוש הקשור לרשת פרוקסי איראנית שאחראית לתקיפת הקונסוליה האמריקאית ולירי על בתי כנסת בקנדה. האירוניה אינה עדינה. בעוד שופטים כותבים פסקי דין, המשטר האיראני עונה בכדורים.

הקורבן במרכז פסק הדין, זאהד הפטלאנג, גויס בגיל 13 כחייל ילד במלחמת איראן-עיראק. לאחר שנשבה בידי כוחות עיראקיים והוחזר לאיראן ב-1990, כינו אותו השלטונות "כופר" — ורק בגלל שהעז לבקר את המשטר. בית המשפט מצא שאנשי המשמרות המהפכניים כבלו אלקטרודות לגופו, הכו אותו, והשאירו אותו עם טראומת ראש שנמשכת עד היום. לאחר שנפלט, קפץ מספינת מטען איראנית לתוך מי המפרץ בוונקובר. קייקר אנונימי משך אותו לחוף. ניצל. בנה חיים. ותבע.

בפסיקה מה-29 במאי, קבע השופט לי אקאזאקי מבית המשפט העליון של אונטריו פיצוי של 100 מיליון דולר ועוד 100 מיליון דולר כנזק עונשי. זו הפעם הראשונה שבית משפט קנדי פסק כי פעולות הטרור של איראן כנגד אזרחיה שלה — בתוך גבולות האיסלאמית הרפובליקה עצמה — מהוות "פעילות טרוריסטית" על פי חוק. תקדים שעשוי לפתוח את השערות לאלפי ניצולים נוספים. אחרי 36 שנות ריבית בשיעור 5 אחוז לשנה, הסכום הכולל עלה ל-560 מיליון דולר — ואם טהראן תמרוד ותסרב לשלם, הסכום ימשיך לצמוח ב-4 אחוז לשנה. ריביתה של הצדקה.

אני עוסקת בדיוק בעבודה הזו כבר עשרות שנים — בבתי המשפט הפדרליים האמריקאיים. אני מכירה את שיכרון הניצחון שבפסיקה היסטורית. ואני מכירה, בפרטי הפרטים הייסוריים ביותר, את מה שמגיע אחרי.

הפער בין פסק דין ובין שקל גבוי אחד — זה המקום שבו ממלכות נייר נפלות.

פסיקת אונטריו נשענת על חוק הצדק לנפגעי טרור הקנדי, שמאפשר לנפגעי טרור לממש פסקי דין מתוך נכסים איראניים קפואים שבקנדה, ולרדוף אחרי נכסים מחוץ לגבולות — לרבות נכסים המשויכים למשמרות המהפכניים. המנגנון הזה מקביל כמעט מילה במילה ל-Foreign Sovereign Immunities Act, שבאמצעותו שורת הדין ניהלה תביעות פדרליות נגד טהראן, דמשק ופיונגיאנג. אנחנו יודעים בדיוק כמה קשה האכיפה בפועל.

טהראן לא התייצבה כלל להליכים. היא לא תכתוב צ'ק. הנכסים הקפואים בקנדה — שמכירתם שימשה לפיצוי נפגעים קודמים — מוגבלים ומצויים בתחרות בין מאות תביעות מצטברות. בחו"ל, עקיבה ותפיסה של נכסים הכרוכים במשמרות המהפכניים מצריכה מודיעין מתמשך ותיאום משפטי שאף צוות של עורך דין פרטי אחד אינו מסוגל לסחוב לבדו.

מה שפסיקת הפטלאנג דורשת — ומה שממשלות המערב היססו עד כה לספק — הוא מנגנון אכיפה בין-לאומי מרוכז: מסגרת קבועה שתאגד פסקי דין לטרור מקנדה, מארצות הברית ומאירופה, תמפה נכסים ריבוניים ופרא-ממלכתיים איראניים בכל שיפוט בו-זמנית, ותאפשר לבתי משפט במדינה אחת לאכוף פסיקות מחברתה.

ולא, סנקציות לבדן אינן מספיקות. המשמרות המהפכניים מוגדרים ארגון טרור לפי הדין הקנדי כבר שנים. ובכל זאת — תובעים אמריקאיים טוענים כי בכיר בכת'איב חיזבאללה, מוחמד באקר סעד דאווד אל-סעדי, תיאם ותבע אחריות על לפחות 18 תקיפות ברחבי אירופה ושתי תקיפות נוספות בקנדה — לרבות הירי על הקונסוליה האמריקאית ועל בתי הכנסת בטורונטו. לפי כתב האישום האמריקאי, הוא אמר בשיחה מוקלטת: "באירופה יש לנו את הבחורים שלנו; גם באמריקה, לדוגמה אתמול, ובקנדה יש לנו את הבחורים שלנו." זה לא סוכן שובב. זו רשת מבצעית ממומנת ומנוהלת על ידי מדינה — שמכה ביעדים יהודיים ומערביים, בעוד הפטרון שלה מתחבא מאחורי חסינות ריבונית שבתי המשפט, סוף סוף, מתחילים לפרוע.

שוטר טורונטו, בן 43, אב לילדים, ותיק 18 שנה בשירות, יצא בבוקר להוציא צו חיפוש — ולא חזר הביתה. הפטלאנג ראוי לכל שקל שנפסק לו. פינידזוטו היה ראוי לחזור לביתו. ממשלות המערב חייבות לשניהם — ולקורבנות הבאים — משהו מוחשי יותר מפסקי דין שמתיישנים בתיקייה.

המשטר תמיד הימר שאכיפה תהיה קשה יותר מהדיון. הגיע הזמן להוכיח לו שטעה. תאמו את תפיסת הנכסים. שתפו את המודיעין. הפכו את הגבייה לאכזרית כמו ההתדיינות עצמה. פסיקה בת 560 מיליון דולר שיושבת גבויה — היא צדק. פסיקה שמאבקת בתיקייה — היא קבלה.

״זה לא תפקידי״ — כך הפכה האו״ם את חוסר הוודאות לנשק מדיני נגד ישראל

Sat, 05 Sep 2026 17:31:58 GMT

בכל בית משפט שבו ניהלתי תיק — בתי משפט ישראליים, בתי משפט פדרליים אמריקאיים, טריבונלים בינלאומיים — שואלים שאלה אחת לפני שמרשיעים: האם מי שמציג את ההאשמות בחן בעצמו את הראיות? התשובה חייבת להיות כן. ב-29 במאי ענה האו״ם על שאלה זו בלא בוש: לא.

פראמילה פאטן, הנציגה המיוחדת של מזכ״ל האו״ם לאלימות מינית בסכסוך, עמדה מול עיתונאים ונשאלה ישירות אם עיינה בראיות שביסוד הדו״ח שחתמה עליו. תשובתה הייתה: ״לא, כי זה לא תפקידי. אני מקבלת מידע, מרכיבה אותו ומציגה אותו למזכ״ל.״ היא אישרה גם שסירבה לבקר במתקני מעצר ישראליים — לא מפני שישראל מנעה את הגישה, אלא מפני שבחרה לסרב, גם כאשר ישראל הציעה לה לבוא.

זהו לא כשל טכני. זוהי הונאה מבנית בלבוש של דו״ח זכויות אדם.

הדו״ח, S/2026/321, שפורסם ב-29 במאי 2026, הוסיף לראשונה את הכוחות הצבאיים והביטחוניים של ישראל — צה״ל, שב״ס כולל כוח כתר, ויחידת מגב לאלימות — לרשימה השחורה של האו״ם, לצד כוחות רוסיה ושחקנים שאינם מדינתיים בקונגו. הדו״ח טוען שבשנת 2025 ״אימת״ האו״ם 31 מקרים של אלימות מינית על ידי כוחות ישראליים — בעיקר במתקני מעצר, אך גם במחסומים ובמהלך מבצעים צבאיים. אלא שמי שחתמה על אותו דו״ח זה עתה הודתה מפורשות שלא ראתה את התיקים במו עיניה.

המילה ״אימות״ איבדה את משמעותה.

אבל חשוב להבין למה הדבר הזה מסוכן הרבה מעבר לפוליטיקה דיפלומטית. הדו״ח אינו מונח על מדף. לפי המלצות הדו״ח עצמו, על מועצת הביטחון לשקול הטלת סנקציות ממוקדות על גורמים שמופיעים ברשימה חמש שנים ומעלה ללא נקיטת צעדי תיקון. הדו״ח ממליץ במפורש לשקול הפניה לבית הדין הפלילי הבינלאומי, לפי סעיף 13(ב) לאמנת רומא, בכל מצב שבו נראה כי בוצעו עבירות מינית כמוגדר בחוק. על פי רזולוציה 2242 של מועצת הביטחון, שחקנים מדינתיים הרשומים ברשימה אסורים מלהשתתף במבצעי שמירת שלום של האו״ם. במילים אחרות: מסמך שפאטן עצמה הודתה שלא בדקה משמש עכשיו כבסיס ראייתי להפניה לבי״ד הפלילי הבינלאומי, לסנקציות ולהדרה מוסדית של מדינת ישראל.

כך נהפכת שולחן העריכה של ״מרכיבת מידע״ למכשיר לוחמה משפטית נגד מדינה דמוקרטית.

שגריר ישראל באו״ם דני דנון הצהיר שישראל מסרה מסמכים, נתונים ותגובות מפורטות לטענות, והזמינה נציגי האו״ם לבוא ולבחון את המציאות בשטח — הזמנה שנדחתה. ישראל אף ניתקה רשמית את כל קשרי הדיפלומטיה עם משרד מזכ״ל האו״ם אנטוניו גוטרש ב-28 במאי, לאחר שנודע לה שהיא עתידה להיכנס לרשימה.

הרקבון הראייתי עמוק אף יותר. אחד ממרכזי הכובד של הדו״ח הוא מתקן המעצר סדה-תימן. ראיית הדגל בפרשת סדה-תימן — סרטון שדלף שנטען בו כי שומרי כלא הכניסו חפץ לרקטום אסיר פלסטיני — הוכחה כבלתי חד-משמעית. חוות דעת רפואית הצביעה על פצע שגרם האסיר לעצמו, ובאפריל 2026 בוטלו כתבי האישום נגד החיילים בצוות המילואים שנחשדו. הדו״ח הסתמך על אותו מתקן בכל זאת. פאטן הרכיבה את הדו״ח מבלי להסתכל. האו״ם פרסם אותו בכל זאת.

ואז בא הפגע הכי אכזרי. אותו דו״ח שטען ״לאמת״ 31 מקרים נגד כוחות ישראליים לא הצליח לאמת ולו עדות אחת של אלימות מינית שמסרו חטופים ישראלים — גברים ונשים ששבו מהמנהרות תחת עזה ועדו בעצמם על שנעשה להם. נימוק הדו״ח? ישראל מונעת מהאו״ם גישה לחקירות. הגברת מיכל הרצוג, רעיית נשיא המדינה, ניסחה זאת בדיוק: ״אם אינך יכול להאמין לקורבנות בתחילת הדו״ח שלך, מדוע שמישהו יאמין ליתרתו?״

אסימטריה זו — ראיות שנבדקו לטוענים פלסטינים, ראיות שנדחו לחטופים ישראלים — אינה תאונה של תהליך. זוהי הלוגיקה של המוסד.

בשורת הדין, כמו בכל בית משפט שעבדתי בו, כלל אחד לא ניתן לוויתור: מי שמציג גזר-דין בפני שופט חייב לתמוך אותו בראיות שעיין בהן בעצמו. כשמסמך מגיע לדרגת מזכ״ל האו״ם ומשם לחוות דעת יועצי משפטיים של מדינות חברות, לבקשות סנקציות ולהגשות לבי״ד הפלילי הבינלאומי — הוא הופך לכתב אישום לכל דבר. אלא שכתב אישום אמיתי חייב להיות מבוסס על ראיות שמישהו ישב עליהן, בחן אותן, ועמד מאחוריהן.

כל עוד דיווחי האו״ם על אלימות מינית בסכסוך אינם כפופים לאותם תקני ראיה שכל שופט בכל בית משפט אמיתי בעולם היה מחייב — בדיקה עצמאית, גישה לטענות הנגד, ובחינה שווה של כל הצדדים — הרשימות השחורות שלו יישארו מה שהאחת הזאת הוכיחה שהיא: מכשיר פוליטי שרוכב מ״מרכיבת מידע״ שמעולם לא פתחה את התיק.

הממשלות התורמות שמממנות את התהליך הזה, ומשרדי החוץ שמצטטים את הדו״ח בהגשות לסנקציות ולבי״ד — חייבים לתת על כך דין וחשבון. וכך גם כל עורך דין שיוצא ונושא את המסמך הזה לאולם בית משפט כאילו היה ראיה.

לדם יהודי יש מחיר. גם לאמת יש מחיר. האו״ם הוכיח שאינו מוכן לשלם אף לא אחד מהם.

כתב האישום הוא גזר הדין: מה שקרה ב-770 איסטרן פארקווי לא היה תאונה משפטית

Sat, 05 Sep 2026 17:31:58 GMT

בערב ה-28 בינואר, נסע דאן סוהיל מניו ג'רסי לברוקלין, הסיר בידיו את המחסומים שהוצבו מול הכניסה ל-770 איסטרן פארקווי — מטה חב"ד העולמי — ואז הניע את הונדה אקורד שלו חמש פעמים לתוך שער בית הכנסת. בין מכה למכה חזר אחורה, כדי לקחת תאוצה. הדלתות ירדו מהצירים. מבפנים, כ-2,000 מתפללים היו מכונסים לציון יו"ד שבט — יום אחד השמחות הגדולות בלוח השנה של חב"ד, השנה ה-75 לנשיאות הרבי מנחם מנדל שניאורסון. איש לא נפגע. רק עמוד בין שתי הדלתות עצר את הרכב לפני שנכנס ישר לתוך בית הכנסת.

השופט אריק ויטליאנו גזר על סוהיל עונש של "זמן שריצה בתוספת שבעה ימים". הקהילה בקראון הייטס פרצה בזעם. הגינויים הגיעו מהר ובקול רם, ואני מבינה אותם לחלוטין. אבל הזעם מופנה לכתובת הלא נכונה.

השופט אמר את האמת מהבימה. "פשע רכוש הוא מה שהואשם כאן. לא פשע שנאה", אמר ויטליאנו, והוסיף שהוא "עצוב" מכך שהממשלה ביקשה ממנו לגזור עונש על בסיס "אי-הבנה כללית של הציבור." ידיו היו כבולות — כראוי מבחינה משפטית, ובגלל בחירה אחת מדויקת שעשו התובעים הפדרליים.

שם חי השערוריה האמיתית.

משרד התביעה הפדרלי בניו יורק היה לו כתב אישום מוכן לשימוש. סעיף האישום שבו בחרו — "גרימת נזק לרכוש דתי" — הוא הסעיף הבסיסי, ללא תוספת פשע שנאה שהייתה פותחת את הדלת לעונש מרתיע אמיתי. כפי שדיווחה NBC News, "intentionally damaging religious property" אינו מוגדר כפשע שנאה לפי החוק הפדרלי — וכתב האישום בחר בדיוק את הסעיף הזה. אחרי שסוהיל הודה, גם הסעיפים הממלכתיים של פשע שנאה שהוגשו בתחילה — בוטלו.

כשJNS ביקש מהתביעה הפדרלית להסביר את ההחלטה, הדובר ג'ון מרזולי השיב בניסוח שאני מכירה מאלף ישיבות עם משפחות נפגעים: "We don't make statements about charging decisions. Those are internal deliberations." תרגום: ההחלטה המשמעותית ביותר בתיק — זו שקבעה מראש את העונש — לא תוסבר אף פעם לקהילה שהותקפה.

שמעתי גרסאות של התשובה הזו במשך שלושים שנה. היא לא נעשית פחות מעליבת.

הסנגוריה טענה, לא בלי תיעוד תומך, שסוהיל סבל ממחלת נפש קשה ושמעשיו היו "a desperate call for help". אני לא כאן כדי לפסוק מה היה בראשו. זה בדיוק הנקודה. החוק הפדרלי אינו מחייב תביעה להוכיח שנאה אידיאולוגית. הוא מחייב הוכחה שהנכס הותקף בגלל אופיו הדתי. גבר שמסיר מחסומי ביטחון, מניע רכב לתוך בית כנסת חמש פעמים ביום חג מרכזי — ושהיה קשור לקהילת חב"ד עצמה — הוא בדיוק המקרה שתביעה רצינית יכולה להגיש עבורו כתב אישום בפשע שנאה ולהגן עליו.

הם בחרו שלא לעשות זאת.

יעקב ברמן, ראש קשרי חב"ד שהיה בבניין אותו ערב, ניסח את האמת הגדולה יותר בצלילות: "Beyond this individual case, I am deeply concerned about the broader message the sentence sends, particularly at a time when Jewish people face growing danger around the world." הוא צודק לגבי המסר. אבל המסר נכתב ביום שהוגש כתב האישום, לא ביום שנגזר העונש.

זה לא מקרה מבודד של חוסר עוז. על פי נתוני ה-FBI לשנת 2024 שפורסמו על ידי ה-ADL, פשעי שנאה נגד יהודים הגיעו ל-1,938 תקריות — הגבוה ביותר שה-FBI תיעד מאז שהחל לאסוף נתונים ב-1991. 70 אחוז מכלל פשעי השנאה המבוססים על דת בארצות הברית מופנים נגד יהודים — קהילה שמהווה כשני אחוז מהאוכלוסייה. התובעים בברוקלין ידעו את הנתון הזה. הם עצמם ציינו בכתב הטיעון שלהם שהאירוע התרחש "at a time when acts of violence directed at Jewish institutions have dramatically increased."

אז ביקשו משופט לתקן באמצעות גזר הדין את מה שהם יצרו באמצעות כתב האישום.

כשרכב מותקף לתוך בית כנסת צפוף עם אלפיים מתפללים — ביום חג — הקהילה מגיעה ליותר מאשר סעיף בסיסי של נזק לרכוש ו-19,000 דולר פיצוי. היא מגיעה להסבר. היא לא תקבל אותו. השתיקה הזו, והמסר שהיא שולחת למי ששוקל את הצעד הבא נגד מוסד יהודי — זה העונש האמיתי שמרוצה כאן.

כתב האישום שהותיר אחריו כתמים: פיטורי קארים חאן חייבים להוביל לבחינה מחדש של צווי המעצר נגד ישראל

Sat, 05 Sep 2026 17:31:58 GMT

ב-24 ביולי 2026 הצביעו 125 מדינות חברות בבית הדין הפלילי הבינלאומי על הדחת התובע הראשי קארים חאן — לראשונה בתולדות בית הדין, שהוקם לפני 24 שנה. גוף הפיקוח של בית הדין קבע כי חאן ביצע "עבירה חמורה ופרת חובה חמורה." הוא גורש מתפקידו. ההיסטוריה רשמה זאת.

אני מבלה את חיי המקצועיים בטיעון פשוט: מוסדות שוים רק כמו שלמות האנשים שעומדים בראשם. בית הדין הבינלאומי הוכיח את הנקודה הזו — בצורה הגרועה ביותר האפשרית.

נדייק. לפי מסמכים שנסקרו על ידי AP, חאן ניהל יחסי מין עם עורכת דין זוטרה בצוות שלו וניסה למנוע ממנה לברר את תלונתה. גוף הפיקוח — האסיפה הכללית של מדינות הצדדים — קבע כי בשל פער הכוחות בין התובע לעורכת הדין הזוטרה, "יחסי מין לא יכלו להיות מתאימים לעולם." חאן הכחיש את הממצאים לאורך כל הדרך — אך האסיפה הצביעה ברוב גדול להדחתו, כפי שהצהירה נשיאת האסיפה, פאיבי קאוקורנטה.

עד כאן העובדות הגלויות. עכשיו החלק שאי אפשר להתעלם ממנו.

דיווח של The Wall Street Journal, המצוטט ב-JNS, חשף כי חאן ביקש מהמתלוננת לחזור בה מתלונתה — כדי שיוכל להמשיך לרדוף אחר צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט. לפי עדותה שלה, הוא אמר לה: "חשבי על צווי המעצר הפלסטיניים." האיש שהציג את עצמו כחרב הצדק של הקהילה הבינלאומית — השתמש לכאורה באותו תיק תביעה בדיוק כמנוף השתקה נגד אישה שפגע בה.

עסקתי בתיקי טרור בבתי משפט פדרליים אמריקאיים במשך עשורים. אני יודעת מה נדרש מתובע. יושרה תביעתית איננה אקססורי. היא הבסיס. תביעה שנבנתה תחת הנחייתו של תובע אשר לפי הרשומה השתמש לכאורה באותה תביעה עצמה כדי להשתיק אישה שפגע בה — היא תביעה שבית הדין צריך להסמיק ממנה, לא להתגאות בה.

המגינים על בית הדין יאמרו: הצווים עומדים בעינם גם ללא חאן. הם צודקים מבחינה טכנית: הדחת חאן אין לה השפעה מיידית על צווי המעצר שהוצאו ב-2024 נגד נתניהו וגלנט, שניתן לבטלם רק על ידי שופטי בית הדין. התשובה הזו מדויקת מבחינה משפטית ומתחמקת מבחינה מוסרית. מדינה דמוקרטית — בפעם הראשונה בתולדות בית הדין — נרדפת על ידי תובע שמוסדו שלו קבע שביצע עבירות חמורות. הצווים לא יצרו את עצמם. הם פרי החלטות שקיבל תובע זה, בדיוק, בעוד שלפי הרשומה ניצל לכאורה את אותן החלטות להשתיק אישה שניזוקה ממנו.

ארצות הברית הבינה משהו על קארים חאן לפני שמדינות החברות בבית הדין השיגו בה. ממשל טראמפ הטיל סנקציות על חאן ועל יותר מתריסר עובדי בית הדין בתגובה להתנהלות בית הדין כלפי ישראל וכלפי כוח אדם אמריקאי. המבקרים כינו זאת תקיפה של צדק בינלאומי. איך הם מכנים זאת עכשיו? התובע שוושינגטון זיהתה כלא ראוי לתפקידו — אושש כלא ראוי על ידי מוסדו שלו.

אינני כותבת זאת מתוך שמחה לאיד. ישנה עורכת דין זוטרה אחת שבאה לשרת את הצדק הבינלאומי ומצאה עצמה לפי הממצאים נתונה ביחסים שלא יכלה להסכים להם באמת בתוך מבנה הכוח הזה — ואז לכאורה הופעלו עליה לחצים להשתיק, כדי שתביעת הדגל של פוגע בה תמשיך לפעול. היא ראויה לכך שעדותה תילקח ברצינות. האסיפה עשתה זאת בסוף. היה צריך לפעול מהר יותר.

עבור ישראל, השאלה המעשית היא חדה: נתניהו וגלנט נושאים צווי מעצר שהוצאו ב-2024 שתובע שמוסדו פיטר אותו בשל הפרת חובה חמורה היה אלוף הרדיפה אחריהם. "שיקולים פוליטיים שולבו בתהליך הזה, במיוחד כיוון שזו הפעם הראשונה שתובע רודף אחר צווים נגד בת-ברית מערבית," אמרה חוקרת מאוניברסיטת אוטרכט, איבה ווקוסיץ', ל-AP.

ההנהגה הנכנסת של בית הדין ניצבת עכשיו בפני בחירה: לערוך בחינה אמיתית של האופן שבו הושקו הצווים הללו — או להמשיך לשאת אותם כשעל פניהם טביעות האצבעות של תובע שמוסדו פסל אותו. בית הדין הוקם על ההנחה שאיש אינו מעל החוק. קארים חאן האמין שהוא כן. האסיפה הוכיחה שהוא טעה ב-24 ביולי.

עכשיו על בית הדין להוכיח שהעיקרון הזה חל גם על הצווים שהותיר מאחוריו.

אירלנד חוקקה מניפסט — לא חוק סחר

Sat, 05 Sep 2026 17:31:58 GMT

ביום שלישי האחרון אישר הדייל, הבית הנמוך של פרלמנט אירלנד, את חוק האיסור על יבוא סחורות מהתנחלויות ישראליות — וכך הפכה דבלין למדינת האיחוד האירופי הראשונה שמחוקקת איסור יבוא מקיף על מוצרים מקהילות ישראליות ביהודה ושומרון. הממשלה האירית מציגה זאת כציות עקרוני למשפט הבינלאומי. אני מציגה זאת כמופע פוליטי שנסמך על בדיה משפטית — ואחד שעלול לשנות את כללי המשחק בכל הנוגע לאופן שבו דמוקרטיות מערביות מכוונות את אש חקיקתן כלפי המדינה היהודית.

נתחיל בדיוק. החוק מצהיר במפורש שתכליתו לממש "חובה משפטית בינלאומית" כפי שזוהתה בחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק מיום 19 ביולי 2024 — חוות דעת שהכריזה כי נוכחות ישראל ביהודה ושומרון, בירושלים המזרחית ובעזה בלתי חוקית תחת המשפט הבינלאומי. אבל חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי אינה פסק דין מחייב. אין לה מנגנון אכיפה לפי אמנת האו"ם. שום בית משפט לא ציווה על אירלנד לחוקק את החוק הזה. דבלין בחרה לנהוג בדעה שאינה מחייבת כאילו היא מנדט לאומי — והבחירה הזו, לא חוות הדעת עצמה, היא המעשה שעבורו היא חייבת לתת את הדין.

הכלכלה חושפת את מהות העניין. היבוא האירי ממוצרי הקהילות הישראליות ביהודה ושומרון — פירות, ירקות, עץ — הסתכם בפחות ממיליון יורו בין 2020 ל-2024. נתון ה-JTA מדויק יותר: כ-200,000 יורו ב-2024 בלבד. זה לא אמצעי סחר. זהו אות נורמטיבי — הצהרה חקיקתית שאזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק של 1949 הם "מנודים כלכליים" שיש להרחיקם מהשוק בחוק.

כפל הסטנדרטים בולט וחסר כל עדינות. האיחוד האירופי בילה שנים במשא ומתן על הסכמי סחר עם מרוקו הכוללים את מוצרי הסהרה המערבית — שטח שמרוקו מחזיקה בו בכוח מאז 1975. בית הדין לצדק של האיחוד האירופי פסל שוב ושוב את הסכמי הסחר האלה בשל פגיעה בזכות ההגדרה העצמית של העם הסהראווי — ובאוקטובר 2025 גיבשו האיחוד האירופי ומרוקו פשרה מתוקנת, ופשוט המשיכו לסחור. המבקרים ציינו שהסידור החדש אינו עומד בהנחיות שקבע בית הדין עצמו. אף מדינת חברה באיחוד לא מיהרה לחוקק איסור יבוא חד-צדדי על מוצרים ממרוקו שמקורם בסהרה המערבית. אף דייל לא ציין את זכות ההגדרה העצמית של הסהראוויים כ"חובה משפטית" שיש לממשה בחקיקה פנימית. הלהיטות ל"ציות למשפט הבינלאומי" אינה אוניברסלית — היא סלקטיבית, והסלקציה מכוונת לכיוון אחד בלבד.

ארצות הברית שמה לב. במחלקת המדינה האמריקנית הזהירו ביוני כי הצעת החוק מהווה "virtue-signaling חסר תועלת" שאינו "משרת את מטרת השלום במזרח התיכון, אינו מאכיל את תושבי עזה ואינו מקדם את המטרות שאירלנד עצמה מצהירה עליהן". ואולם ראש ממשלת אירלנד, מיכאל מרטין, הסביר בראיון לרשות השידור האירית RTÉ מדוע אינו מרחיב את האיסור לשירותים: כי הרחבה כזו "עלולה להזיק לאירלנד יותר מכל אחד אחר, בשל ההשפעה האפשרית על חברות רב-לאומיות אמריקניות שמרכזן כאן". כלומר: דבלין כיילה את הסגולה המוסרית שלה בדיוק לנקודה שבה היא לא עולה כסף לדבלין.

שר החוץ הישראלי גדעון סער כינה את החקיקה "אנטישמית" והזהיר כי "אירלנד תשלם מחיר" אם תהפוך לחוק. אני לא מתיימרת לדעת מה מניע כל חבר פרלמנט אירי בלבו. הטיעון בדבר אנטישמיות הוא מבני, לא פסיכולוגי. כאשר מכונת החקיקה של מדינת חברה באיחוד האירופי מגדרת קבוצה לאומית אחת — אזרחים ישראלים בשטח מוגדר — לאיסור כלכלי פורמלי, בעוד שאותה מכונה ממשיכה להכיל ולקדם הסכמי סחר עם כל יצרן מוצרים אחר בשטחים שנויים במחלוקת על פני כדור הארץ — התבנית פוגענית על פניה. זו אינה שאלה של כוונות; זו שאלה של מה שהחוק עושה בפועל.

החוק עתה בדרכו לסנאד, ומצופה שייחתם לפני פגרת הפרלמנט האירי בקיץ. ספרד כבר יישמה הגבלות יבוא דומות על סחורות מהתנחלויות. האופוזיציה השמאלית בדייל טענה שהחוק אינו מרחיק לכת דיו ודחפה לתיקונים שיכללו גם שירותים. כיוון המסע ברור.

ברוסל ווושינגטון חייבים להבין מה מאפשר התקדן הזה. כאשר מדינות מתחילות לחוקק על בסיס חוות דעת מייעצות סלקטיביות המכוונות נגד מדינה אחת, מתמוטט המסך של "ציות ניטרלי למשפט הבינלאומי". מה שנשאר הוא ענישה כלכלית קולקטיבית — עטופה בשפה של שלטון החוק, אבל פועלת כניגודה המוחלט.

החוק האירי לא יזיז קילוגרם אחד של פרי או עץ. הוא יזיז את הקו. וכשהקו יזוז — החוק הבא יתחיל מהמקום החדש.